⁨נסעתי לראות את הצפון

בקול המוסיקה השמיעו את חנוכת הבית של בטהובן, ואח״כ את סימפוניה מספר 1. כבר היה שווה.

זו לא העונה הכי טובה לראות את הצפון, אבל זה מה יש 48 שעות אחרי הפסקת האש. השמים המעוננים היו אפורים וכן היה ערפל. המסלול שעשיתי היה לעבר בית שאן, ממנה צפונה לצמח, לאורך החוף המזרחי של הכנרת. בין האון לעין גב המים והשמים התמזגו לאפור אחד רצוף שמיד הזכיר לי את בראשית:

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ זוַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ חוַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃

כלומר מעין גב צפונה התממש פסוק ז׳ והכל בא על מקומו בשלום. עובר את גשר אריק ומבחין בגבעות טרשים מצפון לכביש אשר נראו כהות. האמת היא ששריפות קיץ הן עניין שכיח באזור. היו גבעות כאלה אולי חמש או שש בין הגשר לבין הר האושר והחיבור לכביש 90. חשבתי שבמשך ארבע עשר החודשים היה גם קיץ ואולי הן השתזפו קצת יותר מדי, אבל לפרוטוקול הנחתי שהן מנזקי המלחמה. בפילון אשר במקור היה הבית של גדוד 12 לא הבחנתי בנזקים. בקיצור רק צפונה לחצור הגלילית התחלתי להבחין בצמחיה צהובה.

כידוע אני רואה היטב כמו שאני שומע וכמו שאני זוכר, ואת כל הצהוב שראיתי בדרך ייחסתי לנזקי אש למרות שבחלק מהמקרים זו היתה פריחה צהובה. כל המחמיר מחמיר. לפי הקריטריון הזה היו מקבצים צהובים, לפעמים עץ בודד ולפעמים קבוצת עצים או שיחים. אני לא מספיק חקלאי בשביל לומר אם כרם צהובה זה מאש או מחוסר מים אבל אם העצים סביבה ירוקים ורק היא צהובה...

לזכות החקלאים שפונו ואולי בילו את הקיץ בחוף גורדון או בלימסול, יש לומר שגם אם הכרם הוזנחה ארבעה עשר חודשים, הנסיבות היו מוצדקות. ככל שהצפנתי ראיתי עוד ועוד כתמים צהובים וכך עד קריית שמונה.

הכבישים כל הדרך היו תקינים לחלוטין ואם היתה פגיעה באספלט, היא תוקנה לפני הגעתי כך שאי אפשר לזהות את המקום. בקריית שמונה התחלתי את סקר הנזקים ב- BIG בדרום העיר הכולל חנויות בתי קפה ותחנת דלק צמודים לאזור תעשיה. כמחצית העסקי היו פתוחים ומכוניות חנו על של בערך שליש מכלל מקומות החניה המסומנים. על כה ראיתי שני חיילים בבית הקפה של עמיעד. כאן כבר ראיתי מכלית צבאית. התחלתי לסרוק את רחובות קריית שמונה אשר אותה אני מכיר היטב מהימים שהיינו שכנים בקלע אלון. ברחוב הירדן ראית ארבעה בתים שנפגעו. אחד חסרו לו קצת רעפים בגג, אחר הסככה לחניה נפגעה וקרסה, עוד שני ביתי נראו דורשי שיפוץ קל. חיפשתי פגיעות על שיכונים, בתים משותפים, בניני ציבור. לא ראיתי. ב-2006 אחרי הפסקת האש ראיתי פגיעות בלפחות עשרה בניינים וכל המדרון ממערב לקריית שמונה היה שחור כפיח. כעת היה רק מנומר בכתמים צהובים. סך כל הסריקה נמשכה כחצי שעה.

המשכתי צפונה. מחסום של חייל וחיילה עצר אותי מלהמשיך. רק תושבי מטולה ותל חי וכאלה יכולים להיכנס לישובים. זקנתי מלהתווכח או להתחכם או מלנסוע דרך השדה רק בשביל לראות הרס. הנחתי שכבר גלעדי ושני האחרים מחוקים לדורותם, לרבות המכללה. שוש דיווחה מפריז שהיא קראה שבצפון פוחדים מתיירות ההרס. זו שטות כמובן. אדרבא שיבואו יצלמו וישאירו כסף בישובים. אם זו לא התנעה של ההתאוששות, איני מכיר טובה ממנה.

החייל והחיילה שלחו אותי לצומת ישע ומשם לעלות לארץ הגליל. כאן המקום לתאר את התושבים המקומיים בקריית שמונה. ובכן אלה מעטים, מעט מכוניות, הרבה מקומות חניה פנויים, בתי סגורים, והתקווה של לשווארמה אצל אחד המוכרים נגוז.

סיכום: רק ברחוב הירדן ראיתי. אנשים מעטים מאד ראיתי. שמתי פני לצומת ישע עליתי את כל הדרך לסאסא. אין צבא, אין תנועה רק שלטים ״סכנה, אתה נכנס לאזור מאוים״. לאורך הדרך מוקדים צהובים גדולים יותר או קטנים יותר וזהו. בקיצור, הגליל יפה מאד. כיף לנסוע לאט ולראות נופים תענוג לעין. עד האוגדה בבירנית לא ראיתי נזקים גם כשנכנסתי לרמות נפתלי או מלכיה. בבירנית משהו פגע בבותקה של הש״ג. אני מניח שגם מעבר לבותקה. מיד אחרי הכניסה לבירנית הבחנתי בבור בכביש שכוסה בכורכר וזה המקרה היחיד שזיהיתי פגיעה בכביש.

בהמשך הכביש, שלושה עובדי מע״צ גזומים קוצים בשוליו. עשו לי שמחה בעיניים.

משם לשלומי ואח״כ סיבוב יסודי בנהריה. כאן הסיפור היה תנועה ערה מאד מאד, פקקים, שיירות, אפס מקומות חניה, וכל העיר שוקקה לגמרי. הרושם שקיבלתי היה שלא זו בלבד שכל התושבים כאן אלא שהם גם קיבלו תגבורת משמעותית מת״א או מחלקים אחרים בארץ. בהעדר חניה, הלכה השווארמה.

הדרך לעכו היתה ממש פקוקה. נכון, היום יום שישי, צריך לעשות שבת, חנויות בטח היו סגורות הרבה זמן ולמרות הכל, אצל הקניונים אורה ושמחה. סחתין!

לקחים ומסקנות:

אני מבין ויודע היטב שרוב הפגיעות אינן נראות מהכביש אבל אני לא שמאי ממשלתי. באתי להתרשם וזה מה שראיתי.

עד נהריה, התושבים אינם. מבחינת מראית עין, הם יכולים לחזור החל ממוצ״ש. המבנים, הכבישים, מבני הציבור, הקניונים הכל מוכן להפעלה עם שיפוצים פה ושם תוך כדי תנועה.

באופן אישי די ברור לי שלא סיימנו המלאכה מול חיזבאללה ועל כן המהססים לשוב זוכים בנקודות בסיבוב הזה. הממשלה והמציאות משדרים שרק יצאנו להפסקה.

המלחמה ממש אינה בלבנון אלא במקום יותר חם. כמו שסילקנו את פתח לתוניסיה צריך לצמצם את כל הזרועות האירניות בלבנון כדי שלא יציק לנו בגב. זה רק לקנות שקט.

אני אפילו לא בטוח שהגיעה השעה לשמאות והערכת נזקים. כמו שהמאמן פוטבול ההוא אמר, זה לא נגמר עד שזה נגמר.

כמה חכם ונכון היה הפינוי של 65,000 איש ואישה מהצפון הגבולי. כל כך כיף לחפש שמשות שבורות ולא על כמה נפגעים יכלו להיות באזור הזה לאחר 19,000 חתיכות שירו על המדינה...

לטייל בגליל תמיד יפה מאד, אפילו בסתיו, יומיים אחרי הפסקת אש.