⁨אז מה היה לנו?⁩

מסלולי אופניים

הרוקחת

קמפינג בבלי

יתושים חרקים ארנבות צבים סנאים בבמבי אחד

נ״נ נ״ט

בישולים ואפיה עצמיים

דיווחי שריפות ועשן

אגם, קולנוע,

מתקן חבלים

זיפליין

כנס שבטי נהדר. אם אני זוכר נכון, הטוב ביותר מאז כנס היסוד בהוואי לפני מילניום.

התמקמנו בשלושה בסיסים. בעיר וונקובר למשך 2-4 ימים, תלוי את מי שואלים. באי Slat Springs שזה כשעתיים מעבורת מערבה מהעיר ונקובר, שם תפסנו חמישה קוטג׳ים על חוף אגם ואח״כ עוד תשעה ימים בבית ענק ונפלא בוויסלר הנמצאת בגובה 670 מ׳ עם 12,000 תושבים ואשר בחורף מהווה גן עדן מושלם לסקי.

איפה שהוא בין אושקוש לוויסלר התחילו לי כאבים בכתף ויד ימין, ואלה היו בלתי ידידותיים בעליל. כדי להתבכיין על השבועיים שלושה האלה אשים פתק בכותל אבל רק אומר שלא יכולתי להתקרב למקלדת ואני מתנצל ומצטער שלא יכולתי לחלוק איתכם חוויות בזמן אמת. על כן מתוך שאני מעלעל בתמונות ובזכרוני המדולל, אנסה לשחזר את האירועים החשובים בכנס השבטי המפואר הזה.

החלק החשוב המעניין והיפה היה העובדה שהנכדים, כל התשעה, היו גדולים מאי פעם בעבר ומאיזה שהוא כנס קודם. הם גדלו לא רק פיזית ולא רק שבכך הם מגמדים את סבא סבתא, אלא גם בערכים מוחלטים של שנים וגובה. יתרה מזאת, הם נעשו אנשים עצמאיים לגמרי, חכמים, בעלי יכולת ביטוי מרשימה (דו לשונית). הם יודעים מה הם רוצים, מכבדים את המבוגרים, השכלה כללית רחבה יותר והרבה יותר ממוקדים בכל עת במסכים שלהם. לדעתי האישית, הנכדים כולם הם החלק הכי טוב בשבט הזה.

הוריהם זה סיפור אחר. הם כבר בגיל העמידה או בגיל המעבר או בגיל כלשהו שאינו נעוריהם. הם מתמודדים עם זה בדרך של בריחה אל הספורט ובהנהגת הסבתא שלהם המשמשת דוגמא לא חינוכית: הולכים, שוחים, רצים, מטפסים על הרים וגם יורדים מהם, מסלולי חבלים, אומגה לחנונים הנקראת zipline, חסקה, קצת אופניים, וכל מה שמסוכן יותר מלשבת בשקט בכורסא ולא לחולל מהומות. אז עם כל אלה צריך לבלות שבועיים בסביבה מיוערת לגמרי (לא ראינו אפילו דב אחד לרפואה), הרים ואגמים, נהרות נחלים ומפלים וזהו. זה הכל. גרוע מכך, הם אנשים עובדים ר״ל. מדי פעם מישהו פורש הצידה לקיים פגישת עבודה מול המחשב וללא הרעש הסביבתי, וכך למרות שהם לכאורה בחופשה. מזור בעיניים של גימלאים ונכדים אבל כבר הורגלנו בזאת וזרמנו עם זה.

לונקובר שוש והילדים הישראלים הגיעו יומיים לפני כולם. הזמן עזר להם עם היעפת. הבריטים ניר ואני הגענו יחד. מייד עם ההגעה עברנו למלון בעיר ושם פגשנו את המבוגרים. כל הנכדים לנו בבית והמבוגרים במלון למשך שני לילות. ביום השלישי בדרך אל האי Salt Spring התפלגנו: הבנות למטוס ימי, ארבע במטוס, שתי טיסות. הבנים עם הרכבים והציוד למעבורת. על פי התכנון הגענו לפני המטוסים וחיכינו להן ליד המנחת הימי שאינו אלא מסלול מסומן במעט מצופים בתוך מפרץ ובקצהו מזח לעגינת המטוסים. לטובת הטסים הבאים: לטיסות כאלה אי אפשר להביא מטען הגדול מתרמיל גב.

מכאן נסענו אל הכפרון Cider Works שנמצא על שיפוע היורד אל האגם. כבר התארחנו בעבר באי הזה ובכפרון הזה כך שמבחינתנו אנחנו בבית. יש כאן כשלושים בתי עץ נחמדים, 1-3 חדרי שינה בכ״א וכל היתר מסודר: אינטרנט, מטבח מצויד לעילא ולעילא, מכונות כביסה וייבוש, מרפסת מצוידת באח וספות שריצה. כמובן שאם יוצאים מהיחידה איש לא נועל שום דבר ובטח שלא בלילה. הרעיון הוא שחלק מהבתים הם פרטיים (אפשר לקנות גם היום) ובעלים גרים בהם, במיוחד בקיץ. יתר הבתים מושכרים כמו שאנחנו שכרנו. האגם נגיש באמצעות מזח ויש עליו קאנו, חסקה, כסאות ומתנפחים ולילדים היתה אורה ושמחה וששון. המבוגרים פשוט שוחים שחיה ארוכה והמים נעימים מאד, לפחות ביולי אוגוסט.

המרחק מהבית אל הכפר Ganges בו נמצא המנחת הימי הוא אולי שני ק״מ ועל כן כל מרכז החיים כגון סופר, מסעדות, רפואה, מרינה קטנה ורבינוביץ, הכל בכפר הזה. ביום הראשון שהגענו ביצענו פשיטה כפולה על הכפר: כח אחד הלך על הסופר וחזר עם שלל של שמונה תיבות קרטון גדושות. כח מקביל פשט על חנות האלכוהול וחזר עם כל היין והבירה שאפשר וצריך כדי להתקיים באופן בריא. אין פחד: מה שלא נצרוך באי יסע איתנו לויסלר. נוהל פשיטות על שני סוגי החנויות האלה (כזכור אלכוהול נמכר רק בחנויות יעודיות ולא בסופר) אינו עומד בסתירה מול הצורך והיכולת לאכול בחוץ באופן כללי, וילווה אותנו עד סוף הכנס. מקור המחשבה שלא להיות תלויים במקורות הספקה חיצוניים נעוץ אולי בעובדה שמדובר על דורות שלוש וארבע ליושבי מקלטים וממ״דים. אבל צריך להיות הוגנים ולהוסיף - בני העשרה, במיוחד הבנים, גורסים טוחנים ובולסים בלי קשר לכלום, בכל שעות היממה, ובלב מלא קנאה אוסיף שעד כה לא רואים עליהם שומנים. יש יתרונות בצעירות. בתקופת שהותנו על האי מזג האוויר הגיע גם ל- 30 מעלות וזה שלח את כולנו לחוות גבינות עיזים. פרט לפיצות מיוחדות שאכלנו במקום גם השקענו בגבינות עיזים שונות למלאי בבית והן באמת ובתמים היו טעימות מאד. את העיזים באופן אישי לא פגשנו.

בנוסף לעיזים היה יום אחד של פירות ים ודגים Oyster Catcher אשכרא על קו המים במרינה, ויום אחר של מקסיקנית, ומבחינת האוכל נשארו זכרונות נעימים.

ב- Salt Spring מסומנים 19 שבילי הליכה רשמיים. כולם הקפידו על ההלכה של ההליכות. כולם הלכו ברגל כולל טרק של מספר שעות על ההר גבוה באי ממנו רואים את האי ונקובר ונוף נפלא בכלל ובפרט אם להאמין לתמונות. כולם היו במים מדי יום וביום האחרון קייק אחד קטן פגע ליעל מעל העין. שי וטל לקחו אותה לחר״פ 542 היכן שהייתי עם טל ושוש בבוקר, ובאמת בתוך שלוש שעות תפרו ליעל שני תפרים וכך קרה שהם לא אכלו איתנו אוכל חצי משונה במסעדה לחוף הים שהנושא שלה היה אוכל מהטבע. הם צדו משהו אחרי התפירה. הסיבה לתפירה ולא להדבקה: ״אם זאת הילדה שלי הייתי תופר ולא מדביק״ אמר הרופא. הוא השתמש די מוקדם בנשק יום הדין. אין הורה אופוזיציונר להצהרה הזו.

אחרי שלושה לילות באי סולד ספרינג הנהדר שוב התפצלנו. העמסנו על הרכבים, הבנות לקחו את הבנים בשני סבבים למנחת. אנחנו הבנים המראנו אל ונקובר והן חזרו במעבורת. הטיסה עצמה סתם טיסה 22 דקות במטוס ים. ניר בקוקפיט עם הטייס מסדרים ענינים. אבל השיא היה הכסא במטוס הזעיר הזה: ביציאה ממנו פשוט לא יכולתי להתיישר. זה בכלל לא משעשע. עברו כמעט שלושה שבועות מאז ובכל פעם שאני יוצא ממצב ישיבה נדרשות חמש דקות רק להתיישר. מסקנה: הגב שלי תקין אבל הכסא של המטוס הקטן אשם.

בעוד אנחנו יושבים לשתות משהו במנחת ונקובר בא גוי אחד בלתי מזרח תיכוני אל הבנות במעבורת וקילל אותן, את אבי אביהן, את היהודים, את הציונים, את ישראל… צוות הספינה התערב מהר. ביקשו ממנו לעבור מקום והוא סרב. ביקשו מהבנות לעבור למקום אחר והן הסכימו. הצוות נשאר עם הבנות והגוי אח״כ הסתפק בלצלם אותן. בשביל הצעירות היה ממש לא נעים.

ויסלר היא עיירת סקי קלסית. בהיותה חלק מהרוקי׳ז, יש לה שתי פסגות צמודות בגובה של כ- 2500 מ׳, גונדולות המעלות את הגולשים אל כל אחת מהן, רכבל כלשהו המחבר בין שתי הפסגות. אנחנו מכירים אותה כעיירת סקי מפני שבשלב זה ואחר כולם גלשו כאן, פרט לשני הזקנים כמובן שרק ה י ו כאן בזמן שאחרים גלשו. אבל בקיץ הנהדר הזה ויסלר התגלה כמקום נהדר עם הרבה פעילויות, בלי שריפות (לא מובן מאליו בבריטיש קולומביה), בלי עשן, במזג אוויר חלומי 16-25 בלי גשם, עם אחלה אוכל. צריך להבהיר שאמנם לא היו בסביבה שריפות ועשן אבל כל יום וגם כמה פעמים ביום כולם מקפידים להתעדכן במצב השריפות והעשן העלולים להיות מטרד-מגרש-תיירים-ומהר. בשביל לסבר את האוזן, הדיווחים בטלוויזיה היו על מאות שריפות שאינן בשליטה ומאות בשליטה וזה עוד לפני מפת העשן של צפון אמריקה המתעדכנת כל הזמן.

אני מבקש להוסיף מילה על קנדה, המערבית לפחות, בעניין מסלולי אופנים. אולי זה לא הולנד אבל יש כאן אינסוף מסלולים, העדפה מובהקת בכביש לאופניים וסבלנות משוגעת כלי הרוכבים, גם אם הם נוהגים במבנה של שניים או שלושה זוגות במקביל. בישובים השונים יש להם מסלולים נפרדים מהציביליזציה וכך למרות שמדובר באזורים הררים וגבעיים והם בפירוש מאיטים את התנועה. עוד סעיף שנכנס תחת התפילה ״הלוואי אצלנו״.

וויסלר או Whistler מאה ושרים ק״מ מונקובר. כביש ברובו דו מסלולי אבל כאמור, רק ברובו. בקטעים שיש הצרה של הכביש נוצר צוואר בקבוק ואם זה לא מספיק, כמו בכל קנדה, בקיץ עושים עבודות כביש כך שהדרך בת 120 ק״מ אורכת קצת מעל שלוש שעות. צריך לומר לזכותה של הדרך, שלא משנה כמה פעמים נוסעים אותה מונקובר לויסלר או להפך, היא תמיד יפיפיה. יש לאורכה מפלים גבוהים מאד, אגמים, מפרצים. בקטע ממנו נוסעים מול ונקובר איילנד, עוברים ליד נמל המעבורות, עוברים בסקוומיש שהיא עיירה עם אטרקציות משלה. למי שנוסע לא בפעמים הראשונות שלו, שלוש שעות זה קצת הרבה זמן.

בסוף מגיעים לויסלר. כאן חיכה לנו בית אחד גדול מאד לכולם ביחד. לא ספרתי אבל בערך עשרה חדרים בלי בריכה רק עם שני ג׳קוזי. למה בלי בריכה? א. כי כאן אין בית עם בריכה ויהי מה. ב. כי הבית ממוקם 30 שניות הליכה מהאגם. הרבה הרבה יותר נעים נוח טוב ושריר וקיים מבריכה של בית. בדיעבד סוכם פה אחד שזה היה הבית הכי טוב מכל השנים של הכנסים. פשוט היה בו הכל והרבה מאד. החל מאינטרנט בכל פינה, וכפי שהוסבר לעיל, הלקוחות שלנו קפדנים מאד בעניני אינטרנט. מטבח מצויד משופרא שופרא בכל מה שצריך ואפשר, מרפסת מערבית עצומה לשריצה המונית, ומרפסת מזרחית עם שולחנות אוכל לשעות אחה״צ. מיון אשפה תקני מפני שבקנדה המיון עניין גדול וממיינים פה בקפדנות רבה. שני מדיחים ושני כיורים שהיו בשליטתי רוב הזמן ולמדתי להעריך אותם מאד מאד.

החדר של הזקנים היה במפלס האירוח והמטבח כך שלא היה צורך באימון מדרגות.

התברר לי שאם אני שוכב על צד ימין, זה קצת מחליש הכאבים וכך נוצרה הזדמנות חד פעמית לראות די הרבה אולימפיאדה תוך שכיבה על צד ימין. אולי בזכות זאת הגענו לשבע מדליות. בהחלט הרגשתי שאני תורם למאמץ הלאומי: גם לא מפריע לבני המשפחה בפעילויות הספורטיביות שלהם וגם תומך על הצד ומעודד מאד את הנבחרת הישראלית. אמנם היו עוד נבחרות וספורטאים אבל מי סופר אותם. בשלב הזה הכאב בכתף וביד החמיר ובלחץ דעת הקהל מחוף לחוף נסעתי לבית החולים באי שאינו אלא מרפאה קטנה בסקלה שלנו, השוכנת מול וצמוד לבית אבות, ככתוב - מצא מין את מינו. הצוות החביב מאד התמקד בבדיקת הלב והדם ושלח אותי כדין איש בריא. בעניין הכתף אמרו לי תקנה משהו בבית מרקחת נגד כאבים… ממילא איבדתי את הסבלנות כבר קודם לכן.

יש בבית אולם קולנוע עם שבע ספות גדולות בשלושה מפלסים והיו בינינו ילדים שמצאו את הקולנוע כמקום הנכון לתקוע הראש במסך האישי שלהם. מקומות חניה לשבעה כלי רכב ואילו לנו היו בקושי שלושה. אל יקל הדבר בעיניכם. חניה בכל מקום בקנדה, לרבות בפארקים, היא ביג דיל. אפילו ויסלר היא עיר לעניין החניה, אין מקומות חניה חינם, קל וחומר שלא סתם כך לאורך המדרכות. הכל בתשלום ומלא פקחים אוכפים באמת על התיירים. על קנדים לא צריך לאכוף. הם ממושמעים לגמרי ולחלוטין כמו במיון אשפה ותשלומי מיסים.

עם כזה בית גדול וטוב בשביל מה צריך לצאת ממנו? חמישה מבוגרים יצאו לכבוש פסגות על בסיס טרק ולינה בשטח. הקנדים שלהם שיש להם שורשים בקיבוץ מגן, מצוידים בכל הדרוש לקמפינג ולכן המסע לפסגות היה מבוסס על ציוד מלא שהבנו מהבית. ביום הראשון הלכו 25 ק״מ בשמורת גריבלדי ועלו גובה 1600 מ׳. לנו ואכלו בשטח, סיננו מים, נלעסו על ידי יתושים וחזרו על העונש ביום השני בו הלכו רק 20 ק״מ אבל גם 1500 מ׳ של טיפוס. בשני הימים צריך גם לרדת את הגובה והברך של שי כבר ראתה ימים טובים מאלה אבל בירידות היא ממש לא משהו.

בימים בהם נשארנו לבד עם הילדים היה להם הרבה זמן אגם, מסכים ואוכל בחוץ כאן התברר לי שיש בהם משהו מושתל על ידי מקדונלד׳ס. משהו על חושי, על רצוני, על הגיוני, בינה מלאכותית, AI... למה שירצו מקדונלד׳ס אם יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות כמו פיצות, מקסיקני, יפני, KFC, הודי, קוריאני, סיני… ? מקדולנד׳ס תמיד בעדיפות ראשונה. בוקר צהרים וערב. בקיצור, סבא סבתא ונכדים כל כך גדולים, זה יותר מזכיר ירח דבש. הילדים האלה עצמאיים ובלתי מורגשים.

בינתיים הכאבים הלכו וגברו ולא היתה ברירה: הלכתי לבית מרקחת. יצאתי משם עם הרבה סימפטיה של הרוקחת שטרחה והסבירה בסבלנות אין קץ את כל מה שהיא יודעת על רפואה ובכלל. טיילנול זה שם היה לי מוכר אבל הרוקחת הסימפטית אמרה בערך ״עזוב את השטויות. ז ה משכך כאבים. היתר רק כאילו״. מייד הסכמתי לגבי היתר, הפדים הדביקים, וולטרן. כל אלה לא עזרו. הרוקחת אמרה שני כדורים טיילנול כל ארבע שעות. האמת? זה עזר. זה לא ריפא ולא העלים כאבים אבל עזר קצת. כשראיתי שהכאבים עלולים לשרת במשך כל הקדנציה קיבלתי את המלצתה ולראשונה בחיי התייצבתי במרפאה של פיזוטרפיה בבנין הסמוך לבית המרקחת. כל הכפר הזה הוא בניין סמוך לבית מרקחת. גם המסעדות. הבחורה במרפאת הפיזוטרפיה תיחקרה אותי על העבר הרפואי שלי ורשמה הכל במחשב שלה. הבאתי איתי דוח מחלות קודמות ורשימה של תרופות שאני לוקח והבנתי שקיבלה רושם טוב על הרצינות שלי. בקיצור קצת לחיצות ודיבורים, קצת שיעורי בית לבצע בבית הגדול אבל הכאבים לא הלכו לשום מקום. רק טיילנול הקל במקצת.

עברו עוד כמה ימים, הילדים הלכו לחדרי בריחה, רות אפתה עוגיות כי לא היה לה משהו טוב יותר לעשות, שוש הכינה פסטות כי הטניס באולימפיאדה נגמר ברגע שג׳וקוביץ לקח זהב, התחזיות לראות את זוהר הצפון לא התממשו אע״פ שיצאתי אט, חיוור היה הליל, בשתיים לפנות בוקר, רק הזוהר לא בא. אחדים רכבו על אופניים שהיו חלק מהבית. מדי יום ובנוסף לשעות באגם, הילדים הלכו למרכז הכפר כשני ק״מ כל כיוון. משהו כבר יצא מזה כגון מקדולנד׳ס או גלידה וכאלה… לא היתה ברירה והלכתי שוב לפיזוטרפיה. הפעם הבחורה היתה קצת יותר מבוגרת ועם משקפיים. ננסי קראו לה. היא כבר השפיעה ממש על העניין. אחרי הטיפול של ננסי הכתף והיד החלו תהליך של שיפור משמעותי. עד אליה רק טיילנול עבד. ננסי הציעה בעדינות: ״אידיוט, תקרא מה כתוב על הצנצנת של טיילנול״. לא קראתי. אותיות קטנות מדי. רק מאז לא נגעתי בזה יותר. לא צריך לערער על ננסי אם הקסם שלה עובד.

שלושה ימים לפני כולם, ניר יובל ואלכס חזרו ארצה. בסטייל! אוטובוס מויסלר ל- YVR שהוא הנתב״ג של ונקובר. זמן נטו לנוף. כללית, המסלול שלהם 32 שעות דלת לדלת. שלושה ימים אחריהם כשכל היתר התקפלנו מויסלר, לקח לנו פחות משעתיים להגיע לבית בונקובר, הבריטים הסתובבו אתנו לאכול וכאלה, ובשבע וחצי בערב כבר היום ב- YVR. שלוש שעות אח״כ המריאו לשרלוט צפון קרוליינה לטרקים בסמוקי מאונטיינס למשך שבוע. כלומר השבועיים האחרונים בקנדה נחשבו להם מחנה אימונים טרום סמוקי מאונטיינס. רק הקנדים ואנחנו נ

שארנו לעוד שבועיים בונקובר. בעצם הקנדים גרים כאן. להבדיל מאיתנו, המבוגרים צריכים לעבוד והילדים ונועה יחד איתנו - לבלות.

זהו בינתיים.

מסלולי אופניים

הרוקחת

קמפינג בבלי

יתושים חרקים ארנבות צבים סנאים בבמבי אחד

נ״נ נ״ט 

בישולים ואפיה עצמיים

דיווחי שריפות ועשן

אגם, קולנוע, 

מתקן חבלים

 זיפליין

כנס שבטי נהדר. אם אני זוכר נכון, הטוב ביותר מאז כנס היסוד בהוואי לפני מילניום. 

התמקמנו בשלושה בסיסים. בעיר וונקובר למשך 2-4 ימים, תלוי את מי שואלים. באי Slat Springs שזה כשעתיים מעבורת מערבה מהעיר ונקובר, שם תפסנו חמישה קוטג׳ים על חוף אגם ואח״כ עוד תשעה ימים בבית ענק ונפלא בוויסלר הנמצאת בגובה 670 מ׳ עם 12,000 תושבים ואשר בחורף מהווה גן עדן מושלם לסקי.

איפה שהוא בין אושקוש לוויסלר התחילו לי כאבים בכתף ויד ימין, ואלה היו בלתי ידידותיים בעליל. כדי להתבכיין על השבועיים שלושה האלה אשים פתק בכותל אבל רק אומר שלא יכולתי להתקרב למקלדת ואני מתנצל ומצטער שלא יכולתי לחלוק איתכם חוויות בזמן אמת. על כן מתוך שאני מעלעל בתמונות ובזכרוני המדולל, אנסה לשחזר את האירועים החשובים בכנס השבטי המפואר הזה. 

החלק החשוב המעניין והיפה היה העובדה שהנכדים, כל התשעה, היו גדולים מאי פעם בעבר ומאיזה שהוא כנס קודם. הם גדלו לא רק פיזית ולא רק שבכך הם מגמדים את סבא סבתא, אלא גם בערכים מוחלטים של שנים וגובה. יתרה מזאת, הם נעשו אנשים עצמאיים לגמרי, חכמים, בעלי יכולת ביטוי מרשימה (דו לשונית). הם יודעים מה הם רוצים, מכבדים את המבוגרים, השכלה כללית רחבה יותר והרבה יותר ממוקדים בכל עת במסכים שלהם. לדעתי האישית, הנכדים כולם הם החלק הכי טוב בשבט הזה. 

הוריהם זה סיפור אחר. הם כבר בגיל העמידה או בגיל המעבר או בגיל כלשהו שאינו נעוריהם. הם מתמודדים עם זה בדרך של בריחה אל הספורט ובהנהגת הסבתא שלהם המשמשת דוגמא לא חינוכית: הולכים, שוחים, רצים, מטפסים על הרים וגם יורדים מהם, מסלולי חבלים, אומגה לחנונים הנקראת zipline, חסקה, קצת אופניים, וכל מה שמסוכן יותר מלשבת בשקט בכורסא ולא לחולל מהומות. אז עם כל אלה צריך לבלות שבועיים בסביבה מיוערת לגמרי (לא ראינו אפילו דב אחד לרפואה), הרים ואגמים, נהרות נחלים ומפלים וזהו. זה הכל. גרוע מכך, הם אנשים עובדים ר״ל. מדי פעם מישהו פורש הצידה לקיים פגישת עבודה מול המחשב וללא הרעש הסביבתי, וכך למרות שהם לכאורה בחופשה. מזור בעיניים של גימלאים ונכדים אבל כבר הורגלנו בזאת וזרמנו עם זה. 

לונקובר שוש והילדים הישראלים הגיעו יומיים לפני כולם. הזמן עזר להם עם היעפת. הבריטים ניר ואני הגענו יחד. מייד עם ההגעה עברנו למלון בעיר ושם פגשנו את המבוגרים. כל הנכדים לנו בבית והמבוגרים במלון למשך שני לילות. ביום השלישי בדרך אל האי Salt Spring התפלגנו: הבנות למטוס ימי, ארבע במטוס, שתי טיסות.  הבנים עם הרכבים והציוד למעבורת. על פי התכנון הגענו לפני המטוסים וחיכינו להן ליד המנחת הימי שאינו אלא מסלול מסומן במעט מצופים בתוך מפרץ ובקצהו מזח לעגינת המטוסים. לטובת הטסים הבאים:  לטיסות כאלה אי אפשר להביא מטען הגדול מתרמיל גב.

מכאן נסענו אל הכפרון Cider Works שנמצא על שיפוע היורד אל האגם. כבר התארחנו בעבר באי הזה ובכפרון הזה כך שמבחינתנו אנחנו בבית. יש כאן כשלושים בתי עץ נחמדים, 1-3 חדרי שינה בכ״א וכל היתר מסודר: אינטרנט, מטבח מצויד לעילא ולעילא, מכונות כביסה וייבוש, מרפסת מצוידת באח וספות שריצה. כמובן שאם יוצאים מהיחידה איש לא נועל שום דבר ובטח שלא בלילה. הרעיון הוא שחלק מהבתים הם פרטיים (אפשר לקנות גם היום) ובעלים גרים בהם, במיוחד בקיץ. יתר הבתים מושכרים כמו שאנחנו שכרנו. האגם נגיש באמצעות מזח ויש עליו קאנו, חסקה, כסאות ומתנפחים ולילדים היתה אורה ושמחה וששון. המבוגרים פשוט שוחים שחיה ארוכה והמים נעימים מאד, לפחות ביולי אוגוסט.

המרחק מהבית אל הכפר  Ganges בו נמצא המנחת הימי הוא אולי שני ק״מ ועל כן כל מרכז החיים כגון סופר, מסעדות, רפואה, מרינה קטנה ורבינוביץ, הכל בכפר הזה. ביום הראשון שהגענו ביצענו פשיטה כפולה על הכפר: כח אחד הלך על הסופר וחזר עם שלל של שמונה תיבות קרטון גדושות. כח מקביל פשט על חנות האלכוהול וחזר עם כל היין והבירה שאפשר וצריך כדי להתקיים באופן בריא. אין פחד: מה שלא נצרוך באי יסע איתנו לויסלר. נוהל פשיטות על שני סוגי החנויות האלה (כזכור אלכוהול נמכר רק בחנויות יעודיות ולא בסופר) אינו עומד בסתירה מול הצורך והיכולת לאכול בחוץ באופן כללי, וילווה אותנו עד סוף הכנס. מקור המחשבה שלא להיות תלויים במקורות הספקה חיצוניים נעוץ אולי בעובדה שמדובר על דורות שלוש וארבע ליושבי מקלטים וממ״דים. אבל צריך להיות הוגנים ולהוסיף - בני העשרה, במיוחד הבנים, גורסים טוחנים ובולסים בלי קשר לכלום, בכל שעות היממה, ובלב מלא קנאה אוסיף שעד כה לא רואים עליהם שומנים. יש יתרונות בצעירות. בתקופת שהותנו על האי מזג האוויר הגיע גם ל- 30 מעלות וזה שלח את כולנו לחוות גבינות עיזים. פרט לפיצות מיוחדות שאכלנו במקום גם השקענו בגבינות עיזים שונות למלאי בבית והן באמת ובתמים היו טעימות מאד. את העיזים באופן אישי לא פגשנו.

בנוסף לעיזים היה יום אחד של פירות ים ודגים Oyster Catcher אשכרא על קו המים במרינה, ויום אחר של מקסיקנית, ומבחינת האוכל נשארו זכרונות נעימים.

ב- Salt Spring מסומנים 19 שבילי הליכה רשמיים. כולם הקפידו על ההלכה של ההליכות. כולם הלכו ברגל כולל טרק של מספר שעות על ההר גבוה באי ממנו רואים את האי ונקובר ונוף נפלא בכלל ובפרט אם להאמין לתמונות. כולם היו במים מדי יום וביום האחרון קייק אחד קטן פגע ליעל מעל העין. שי וטל לקחו אותה לחר״פ 542 היכן שהייתי עם טל ושוש בבוקר, ובאמת בתוך שלוש שעות תפרו ליעל שני תפרים וכך קרה שהם לא אכלו איתנו אוכל חצי משונה במסעדה לחוף הים שהנושא שלה היה אוכל מהטבע. הם צדו משהו אחרי התפירה. הסיבה לתפירה ולא להדבקה: ״אם זאת הילדה שלי הייתי תופר ולא מדביק״ אמר הרופא. הוא השתמש די מוקדם בנשק יום הדין. אין הורה אופוזיציונר להצהרה הזו. 

אחרי שלושה לילות באי סולד ספרינג הנהדר שוב התפצלנו. העמסנו על הרכבים, הבנות לקחו את הבנים בשני סבבים למנחת. אנחנו הבנים המראנו אל ונקובר והן חזרו במעבורת. הטיסה עצמה סתם טיסה 22 דקות במטוס ים. ניר בקוקפיט עם הטייס מסדרים ענינים. אבל השיא היה הכסא במטוס הזעיר הזה: ביציאה ממנו פשוט לא יכולתי להתיישר. זה בכלל לא משעשע. עברו כמעט שלושה שבועות מאז ובכל פעם שאני יוצא ממצב ישיבה נדרשות חמש דקות רק להתיישר. מסקנה: הגב שלי תקין אבל הכסא של המטוס הקטן אשם. 

בעוד אנחנו יושבים לשתות משהו במנחת ונקובר בא גוי אחד בלתי מזרח תיכוני אל הבנות במעבורת וקילל אותן, את אבי אביהן, את היהודים, את הציונים, את ישראל… צוות הספינה התערב מהר. ביקשו ממנו לעבור מקום והוא סרב. ביקשו מהבנות לעבור למקום אחר והן הסכימו. הצוות נשאר עם הבנות והגוי אח״כ הסתפק בלצלם אותן. בשביל הצעירות היה ממש לא נעים.

ויסלר היא עיירת סקי קלסית. בהיותה חלק מהרוקי׳ז, יש לה שתי פסגות צמודות בגובה של כ- 2500 מ׳, גונדולות המעלות את הגולשים אל כל אחת מהן, רכבל כלשהו המחבר בין שתי הפסגות. אנחנו מכירים אותה כעיירת סקי מפני שבשלב זה ואחר כולם גלשו כאן, פרט לשני הזקנים כמובן שרק  ה י ו  כאן בזמן שאחרים גלשו. אבל בקיץ הנהדר הזה ויסלר התגלה כמקום נהדר עם הרבה פעילויות, בלי שריפות (לא מובן מאליו בבריטיש קולומביה), בלי עשן, במזג אוויר חלומי 16-25 בלי גשם, עם אחלה אוכל. צריך להבהיר שאמנם לא היו בסביבה שריפות ועשן אבל כל יום וגם כמה פעמים ביום כולם מקפידים להתעדכן במצב השריפות והעשן העלולים להיות מטרד-מגרש-תיירים-ומהר. בשביל לסבר את האוזן, הדיווחים בטלוויזיה היו על מאות שריפות שאינן בשליטה ומאות בשליטה וזה עוד לפני מפת העשן של צפון אמריקה המתעדכנת כל הזמן.

אני מבקש להוסיף מילה על קנדה, המערבית לפחות, בעניין מסלולי אופנים. אולי זה לא הולנד אבל יש כאן אינסוף מסלולים, העדפה מובהקת בכביש לאופניים וסבלנות משוגעת כלי הרוכבים, גם אם הם נוהגים במבנה של שניים או שלושה זוגות במקביל. בישובים השונים יש להם מסלולים נפרדים מהציביליזציה וכך למרות שמדובר באזורים הררים וגבעיים והם בפירוש מאיטים את התנועה. עוד סעיף שנכנס תחת התפילה ״הלוואי אצלנו״. 

וויסלר או Whistler   מאה ושרים ק״מ מונקובר. כביש ברובו דו מסלולי אבל כאמור, רק ברובו. בקטעים שיש הצרה של הכביש נוצר צוואר בקבוק ואם זה לא מספיק, כמו בכל קנדה, בקיץ עושים עבודות כביש כך שהדרך בת 120 ק״מ אורכת קצת מעל שלוש שעות. צריך לומר לזכותה של הדרך, שלא משנה כמה פעמים נוסעים אותה מונקובר לויסלר או להפך, היא תמיד יפיפיה. יש לאורכה מפלים גבוהים מאד, אגמים, מפרצים. בקטע ממנו נוסעים מול ונקובר איילנד, עוברים ליד נמל המעבורות, עוברים בסקוומיש שהיא עיירה עם אטרקציות משלה. למי שנוסע לא בפעמים הראשונות שלו, שלוש שעות זה קצת הרבה זמן.

בסוף מגיעים לויסלר. כאן חיכה לנו בית אחד גדול מאד לכולם ביחד. לא ספרתי אבל בערך עשרה חדרים בלי בריכה רק עם שני ג׳קוזי. למה בלי בריכה? א. כי כאן אין בית עם בריכה ויהי מה. ב. כי הבית ממוקם 30 שניות הליכה מהאגם. הרבה הרבה יותר נעים נוח טוב ושריר וקיים מבריכה של בית. בדיעבד סוכם פה אחד שזה היה הבית הכי טוב מכל השנים של הכנסים. פשוט היה בו הכל והרבה מאד. החל מאינטרנט בכל פינה, וכפי שהוסבר לעיל, הלקוחות שלנו קפדנים מאד בעניני אינטרנט. מטבח מצויד משופרא שופרא בכל מה שצריך ואפשר, מרפסת מערבית עצומה לשריצה המונית, ומרפסת מזרחית עם שולחנות אוכל לשעות אחה״צ. מיון אשפה תקני מפני שבקנדה המיון עניין גדול וממיינים פה בקפדנות רבה. שני מדיחים ושני כיורים שהיו בשליטתי רוב הזמן ולמדתי להעריך אותם מאד מאד. 

החדר של הזקנים היה במפלס האירוח והמטבח כך שלא היה צורך באימון מדרגות.

התברר לי שאם אני שוכב על צד ימין, זה קצת מחליש הכאבים וכך נוצרה הזדמנות חד פעמית לראות די הרבה אולימפיאדה תוך שכיבה על צד ימין. אולי בזכות זאת הגענו לשבע מדליות. בהחלט הרגשתי שאני תורם למאמץ הלאומי: גם לא מפריע לבני המשפחה בפעילויות הספורטיביות שלהם וגם תומך על הצד ומעודד מאד את הנבחרת הישראלית. אמנם היו עוד נבחרות וספורטאים אבל מי סופר אותם. בשלב הזה הכאב בכתף וביד החמיר ובלחץ דעת הקהל מחוף לחוף נסעתי לבית החולים באי שאינו אלא מרפאה קטנה בסקלה שלנו, השוכנת מול וצמוד לבית אבות, ככתוב - מצא מין את מינו. הצוות החביב מאד התמקד בבדיקת הלב והדם ושלח אותי כדין איש בריא. בעניין הכתף אמרו לי תקנה משהו בבית מרקחת נגד כאבים… ממילא איבדתי את הסבלנות כבר קודם לכן.

יש בבית אולם קולנוע עם שבע ספות גדולות בשלושה מפלסים והיו בינינו ילדים שמצאו את הקולנוע כמקום הנכון לתקוע הראש במסך האישי שלהם. מקומות חניה לשבעה כלי רכב ואילו לנו היו בקושי שלושה. אל יקל הדבר בעיניכם. חניה בכל מקום בקנדה, לרבות בפארקים, היא ביג דיל. אפילו ויסלר היא עיר לעניין החניה, אין מקומות חניה חינם, קל וחומר שלא סתם כך לאורך המדרכות. הכל בתשלום ומלא פקחים אוכפים באמת על התיירים. על קנדים לא צריך לאכוף. הם ממושמעים לגמרי ולחלוטין כמו במיון אשפה ותשלומי מיסים.

עם כזה בית גדול וטוב בשביל מה צריך לצאת ממנו? חמישה מבוגרים יצאו לכבוש פסגות על בסיס טרק ולינה בשטח. הקנדים שלהם שיש להם שורשים בקיבוץ מגן, מצוידים בכל הדרוש לקמפינג ולכן המסע לפסגות היה מבוסס על ציוד מלא שהבנו מהבית. ביום הראשון הלכו 25 ק״מ בשמורת גריבלדי ועלו גובה 1600 מ׳. לנו ואכלו בשטח, סיננו מים, נלעסו על ידי יתושים וחזרו על העונש ביום השני בו הלכו רק 20 ק״מ אבל גם 1500 מ׳ של טיפוס. בשני הימים צריך גם לרדת את הגובה והברך של שי כבר ראתה ימים טובים מאלה אבל בירידות היא ממש לא משהו.

בימים בהם נשארנו לבד עם הילדים היה להם הרבה זמן אגם, מסכים ואוכל בחוץ כאן התברר לי שיש בהם משהו מושתל על ידי מקדונלד׳ס. משהו על חושי, על רצוני, על הגיוני, בינה מלאכותית, AI... למה שירצו מקדונלד׳ס אם יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות כמו פיצות, מקסיקני, יפני, KFC, הודי, קוריאני, סיני… ? מקדולנד׳ס תמיד בעדיפות ראשונה. בוקר צהרים וערב. בקיצור, סבא סבתא ונכדים כל כך גדולים, זה יותר מזכיר ירח דבש. הילדים האלה עצמאיים ובלתי מורגשים. 

בינתיים הכאבים הלכו וגברו ולא היתה ברירה: הלכתי לבית מרקחת. יצאתי משם עם הרבה סימפטיה של הרוקחת שטרחה והסבירה בסבלנות אין קץ את כל מה שהיא יודעת על רפואה ובכלל. טיילנול זה שם היה לי מוכר אבל הרוקחת הסימפטית אמרה בערך ״עזוב את השטויות.  ז ה  משכך כאבים. היתר רק כאילו״. מייד הסכמתי לגבי היתר, הפדים הדביקים, וולטרן. כל אלה לא עזרו. הרוקחת אמרה שני כדורים טיילנול כל ארבע שעות. האמת? זה עזר. זה לא ריפא ולא העלים כאבים אבל עזר קצת. כשראיתי שהכאבים עלולים לשרת במשך כל הקדנציה קיבלתי את המלצתה ולראשונה בחיי התייצבתי במרפאה של פיזוטרפיה בבנין הסמוך לבית המרקחת. כל הכפר הזה הוא בניין סמוך לבית מרקחת. גם המסעדות. הבחורה במרפאת הפיזוטרפיה תיחקרה אותי על העבר הרפואי שלי ורשמה הכל במחשב שלה. הבאתי איתי דוח מחלות קודמות ורשימה של תרופות שאני לוקח והבנתי שקיבלה רושם טוב על הרצינות שלי. בקיצור קצת לחיצות ודיבורים, קצת שיעורי בית לבצע בבית הגדול אבל הכאבים לא הלכו לשום מקום. רק טיילנול הקל במקצת.

עברו עוד כמה ימים, הילדים הלכו לחדרי בריחה, רות אפתה עוגיות כי לא היה לה משהו טוב יותר לעשות, שוש הכינה פסטות כי הטניס באולימפיאדה נגמר ברגע שג׳וקוביץ לקח זהב, התחזיות לראות את זוהר הצפון לא התממשו אע״פ שיצאתי אט, חיוור היה הליל, בשתיים לפנות בוקר, רק הזוהר לא בא. אחדים רכבו על אופניים שהיו חלק מהבית. מדי יום ובנוסף לשעות באגם, הילדים הלכו למרכז הכפר כשני ק״מ כל כיוון. משהו כבר יצא מזה כגון מקדולנד׳ס או גלידה וכאלה… לא היתה ברירה והלכתי שוב לפיזוטרפיה. הפעם הבחורה היתה קצת יותר מבוגרת ועם משקפיים. ננסי קראו לה. היא כבר השפיעה ממש על העניין. אחרי הטיפול של ננסי הכתף והיד החלו תהליך של שיפור משמעותי. עד אליה רק טיילנול עבד. ננסי הציעה בעדינות: ״אידיוט, תקרא מה כתוב על הצנצנת של טיילנול״. לא קראתי. אותיות קטנות מדי. רק מאז לא נגעתי בזה יותר. לא צריך לערער על ננסי אם הקסם שלה עובד. 

שלושה ימים לפני כולם, ניר יובל ואלכס חזרו ארצה. בסטייל! אוטובוס מויסלר ל- YVR שהוא הנתב״ג של ונקובר. זמן נטו לנוף. כללית, המסלול שלהם 32 שעות דלת לדלת. שלושה ימים אחריהם כשכל היתר התקפלנו מויסלר, לקח לנו פחות משעתיים להגיע לבית בונקובר, הבריטים הסתובבו אתנו לאכול וכאלה, ובשבע וחצי בערב כבר היום ב- YVR. שלוש שעות אח״כ המריאו לשרלוט צפון קרוליינה לטרקים בסמוקי מאונטיינס למשך שבוע. כלומר השבועיים האחרונים בקנדה נחשבו להם מחנה אימונים טרום סמוקי מאונטיינס. רק הקנדים ואנחנו נ

שארנו לעוד שבועיים בונקובר. בעצם הקנדים גרים כאן. להבדיל מאיתנו, המבוגרים צריכים לעבוד והילדים ונועה יחד איתנו - לבלות. 

זהו בינתיים.

מסלולי אופניים

הרוקחת

קמפינג בבלי

יתושים חרקים ארנבות צבים סנאים בבמבי אחד

נ״נ נ״ט 

בישולים ואפיה עצמיים

דיווחי שריפות ועשן

אגם, קולנוע, 

מתקן חבלים

 זיפליין

כנס שבטי נהדר. אם אני זוכר נכון, הטוב ביותר מאז כנס היסוד בהוואי לפני מילניום. 

התמקמנו בשלושה בסיסים. בעיר וונקובר למשך 2-4 ימים, תלוי את מי שואלים. באי Slat Springs שזה כשעתיים מעבורת מערבה מהעיר ונקובר, שם תפסנו חמישה קוטג׳ים על חוף אגם ואח״כ עוד תשעה ימים בבית ענק ונפלא בוויסלר הנמצאת בגובה 670 מ׳ עם 12,000 תושבים ואשר בחורף מהווה גן עדן מושלם לסקי.

איפה שהוא בין אושקוש לוויסלר התחילו לי כאבים בכתף ויד ימין, ואלה היו בלתי ידידותיים בעליל. כדי להתבכיין על השבועיים שלושה האלה אשים פתק בכותל אבל רק אומר שלא יכולתי להתקרב למקלדת ואני מתנצל ומצטער שלא יכולתי לחלוק איתכם חוויות בזמן אמת. על כן מתוך שאני מעלעל בתמונות ובזכרוני המדולל, אנסה לשחזר את האירועים החשובים בכנס השבטי המפואר הזה. 

החלק החשוב המעניין והיפה היה העובדה שהנכדים, כל התשעה, היו גדולים מאי פעם בעבר ומאיזה שהוא כנס קודם. הם גדלו לא רק פיזית ולא רק שבכך הם מגמדים את סבא סבתא, אלא גם בערכים מוחלטים של שנים וגובה. יתרה מזאת, הם נעשו אנשים עצמאיים לגמרי, חכמים, בעלי יכולת ביטוי מרשימה (דו לשונית). הם יודעים מה הם רוצים, מכבדים את המבוגרים, השכלה כללית רחבה יותר והרבה יותר ממוקדים בכל עת במסכים שלהם. לדעתי האישית, הנכדים כולם הם החלק הכי טוב בשבט הזה. 

הוריהם זה סיפור אחר. הם כבר בגיל העמידה או בגיל המעבר או בגיל כלשהו שאינו נעוריהם. הם מתמודדים עם זה בדרך של בריחה אל הספורט ובהנהגת הסבתא שלהם המשמשת דוגמא לא חינוכית: הולכים, שוחים, רצים, מטפסים על הרים וגם יורדים מהם, מסלולי חבלים, אומגה לחנונים הנקראת zipline, חסקה, קצת אופניים, וכל מה שמסוכן יותר מלשבת בשקט בכורסא ולא לחולל מהומות. אז עם כל אלה צריך לבלות שבועיים בסביבה מיוערת לגמרי (לא ראינו אפילו דב אחד לרפואה), הרים ואגמים, נהרות נחלים ומפלים וזהו. זה הכל. גרוע מכך, הם אנשים עובדים ר״ל. מדי פעם מישהו פורש הצידה לקיים פגישת עבודה מול המחשב וללא הרעש הסביבתי, וכך למרות שהם לכאורה בחופשה. מזור בעיניים של גימלאים ונכדים אבל כבר הורגלנו בזאת וזרמנו עם זה. 

לונקובר שוש והילדים הישראלים הגיעו יומיים לפני כולם. הזמן עזר להם עם היעפת. הבריטים ניר ואני הגענו יחד. מייד עם ההגעה עברנו למלון בעיר ושם פגשנו את המבוגרים. כל הנכדים לנו בבית והמבוגרים במלון למשך שני לילות. ביום השלישי בדרך אל האי Salt Spring התפלגנו: הבנות למטוס ימי, ארבע במטוס, שתי טיסות.  הבנים עם הרכבים והציוד למעבורת. על פי התכנון הגענו לפני המטוסים וחיכינו להן ליד המנחת הימי שאינו אלא מסלול מסומן במעט מצופים בתוך מפרץ ובקצהו מזח לעגינת המטוסים. לטובת הטסים הבאים:  לטיסות כאלה אי אפשר להביא מטען הגדול מתרמיל גב.

מכאן נסענו אל הכפרון Cider Works שנמצא על שיפוע היורד אל האגם. כבר התארחנו בעבר באי הזה ובכפרון הזה כך שמבחינתנו אנחנו בבית. יש כאן כשלושים בתי עץ נחמדים, 1-3 חדרי שינה בכ״א וכל היתר מסודר: אינטרנט, מטבח מצויד לעילא ולעילא, מכונות כביסה וייבוש, מרפסת מצוידת באח וספות שריצה. כמובן שאם יוצאים מהיחידה איש לא נועל שום דבר ובטח שלא בלילה. הרעיון הוא שחלק מהבתים הם פרטיים (אפשר לקנות גם היום) ובעלים גרים בהם, במיוחד בקיץ. יתר הבתים מושכרים כמו שאנחנו שכרנו. האגם נגיש באמצעות מזח ויש עליו קאנו, חסקה, כסאות ומתנפחים ולילדים היתה אורה ושמחה וששון. המבוגרים פשוט שוחים שחיה ארוכה והמים נעימים מאד, לפחות ביולי אוגוסט.

המרחק מהבית אל הכפר  Ganges בו נמצא המנחת הימי הוא אולי שני ק״מ ועל כן כל מרכז החיים כגון סופר, מסעדות, רפואה, מרינה קטנה ורבינוביץ, הכל בכפר הזה. ביום הראשון שהגענו ביצענו פשיטה כפולה על הכפר: כח אחד הלך על הסופר וחזר עם שלל של שמונה תיבות קרטון גדושות. כח מקביל פשט על חנות האלכוהול וחזר עם כל היין והבירה שאפשר וצריך כדי להתקיים באופן בריא. אין פחד: מה שלא נצרוך באי יסע איתנו לויסלר. נוהל פשיטות על שני סוגי החנויות האלה (כזכור אלכוהול נמכר רק בחנויות יעודיות ולא בסופר) אינו עומד בסתירה מול הצורך והיכולת לאכול בחוץ באופן כללי, וילווה אותנו עד סוף הכנס. מקור המחשבה שלא להיות תלויים במקורות הספקה חיצוניים נעוץ אולי בעובדה שמדובר על דורות שלוש וארבע ליושבי מקלטים וממ״דים. אבל צריך להיות הוגנים ולהוסיף - בני העשרה, במיוחד הבנים, גורסים טוחנים ובולסים בלי קשר לכלום, בכל שעות היממה, ובלב מלא קנאה אוסיף שעד כה לא רואים עליהם שומנים. יש יתרונות בצעירות. בתקופת שהותנו על האי מזג האוויר הגיע גם ל- 30 מעלות וזה שלח את כולנו לחוות גבינות עיזים. פרט לפיצות מיוחדות שאכלנו במקום גם השקענו בגבינות עיזים שונות למלאי בבית והן באמת ובתמים היו טעימות מאד. את העיזים באופן אישי לא פגשנו.

בנוסף לעיזים היה יום אחד של פירות ים ודגים Oyster Catcher אשכרא על קו המים במרינה, ויום אחר של מקסיקנית, ומבחינת האוכל נשארו זכרונות נעימים.

ב- Salt Spring מסומנים 19 שבילי הליכה רשמיים. כולם הקפידו על ההלכה של ההליכות. כולם הלכו ברגל כולל טרק של מספר שעות על ההר גבוה באי ממנו רואים את האי ונקובר ונוף נפלא בכלל ובפרט אם להאמין לתמונות. כולם היו במים מדי יום וביום האחרון קייק אחד קטן פגע ליעל מעל העין. שי וטל לקחו אותה לחר״פ 542 היכן שהייתי עם טל ושוש בבוקר, ובאמת בתוך שלוש שעות תפרו ליעל שני תפרים וכך קרה שהם לא אכלו איתנו אוכל חצי משונה במסעדה לחוף הים שהנושא שלה היה אוכל מהטבע. הם צדו משהו אחרי התפירה. הסיבה לתפירה ולא להדבקה: ״אם זאת הילדה שלי הייתי תופר ולא מדביק״ אמר הרופא. הוא השתמש די מוקדם בנשק יום הדין. אין הורה אופוזיציונר להצהרה הזו. 

אחרי שלושה לילות באי סולד ספרינג הנהדר שוב התפצלנו. העמסנו על הרכבים, הבנות לקחו את הבנים בשני סבבים למנחת. אנחנו הבנים המראנו אל ונקובר והן חזרו במעבורת. הטיסה עצמה סתם טיסה 22 דקות במטוס ים. ניר בקוקפיט עם הטייס מסדרים ענינים. אבל השיא היה הכסא במטוס הזעיר הזה: ביציאה ממנו פשוט לא יכולתי להתיישר. זה בכלל לא משעשע. עברו כמעט שלושה שבועות מאז ובכל פעם שאני יוצא ממצב ישיבה נדרשות חמש דקות רק להתיישר. מסקנה: הגב שלי תקין אבל הכסא של המטוס הקטן אשם. 

בעוד אנחנו יושבים לשתות משהו במנחת ונקובר בא גוי אחד בלתי מזרח תיכוני אל הבנות במעבורת וקילל אותן, את אבי אביהן, את היהודים, את הציונים, את ישראל… צוות הספינה התערב מהר. ביקשו ממנו לעבור מקום והוא סרב. ביקשו מהבנות לעבור למקום אחר והן הסכימו. הצוות נשאר עם הבנות והגוי אח״כ הסתפק בלצלם אותן. בשביל הצעירות היה ממש לא נעים.

ויסלר היא עיירת סקי קלסית. בהיותה חלק מהרוקי׳ז, יש לה שתי פסגות צמודות בגובה של כ- 2500 מ׳, גונדולות המעלות את הגולשים אל כל אחת מהן, רכבל כלשהו המחבר בין שתי הפסגות. אנחנו מכירים אותה כעיירת סקי מפני שבשלב זה ואחר כולם גלשו כאן, פרט לשני הזקנים כמובן שרק  ה י ו  כאן בזמן שאחרים גלשו. אבל בקיץ הנהדר הזה ויסלר התגלה כמקום נהדר עם הרבה פעילויות, בלי שריפות (לא מובן מאליו בבריטיש קולומביה), בלי עשן, במזג אוויר חלומי 16-25 בלי גשם, עם אחלה אוכל. צריך להבהיר שאמנם לא היו בסביבה שריפות ועשן אבל כל יום וגם כמה פעמים ביום כולם מקפידים להתעדכן במצב השריפות והעשן העלולים להיות מטרד-מגרש-תיירים-ומהר. בשביל לסבר את האוזן, הדיווחים בטלוויזיה היו על מאות שריפות שאינן בשליטה ומאות בשליטה וזה עוד לפני מפת העשן של צפון אמריקה המתעדכנת כל הזמן.

אני מבקש להוסיף מילה על קנדה, המערבית לפחות, בעניין מסלולי אופנים. אולי זה לא הולנד אבל יש כאן אינסוף מסלולים, העדפה מובהקת בכביש לאופניים וסבלנות משוגעת כלי הרוכבים, גם אם הם נוהגים במבנה של שניים או שלושה זוגות במקביל. בישובים השונים יש להם מסלולים נפרדים מהציביליזציה וכך למרות שמדובר באזורים הררים וגבעיים והם בפירוש מאיטים את התנועה. עוד סעיף שנכנס תחת התפילה ״הלוואי אצלנו״. 

וויסלר או Whistler   מאה ושרים ק״מ מונקובר. כביש ברובו דו מסלולי אבל כאמור, רק ברובו. בקטעים שיש הצרה של הכביש נוצר צוואר בקבוק ואם זה לא מספיק, כמו בכל קנדה, בקיץ עושים עבודות כביש כך שהדרך בת 120 ק״מ אורכת קצת מעל שלוש שעות. צריך לומר לזכותה של הדרך, שלא משנה כמה פעמים נוסעים אותה מונקובר לויסלר או להפך, היא תמיד יפיפיה. יש לאורכה מפלים גבוהים מאד, אגמים, מפרצים. בקטע ממנו נוסעים מול ונקובר איילנד, עוברים ליד נמל המעבורות, עוברים בסקוומיש שהיא עיירה עם אטרקציות משלה. למי שנוסע לא בפעמים הראשונות שלו, שלוש שעות זה קצת הרבה זמן.

בסוף מגיעים לויסלר. כאן חיכה לנו בית אחד גדול מאד לכולם ביחד. לא ספרתי אבל בערך עשרה חדרים בלי בריכה רק עם שני ג׳קוזי. למה בלי בריכה? א. כי כאן אין בית עם בריכה ויהי מה. ב. כי הבית ממוקם 30 שניות הליכה מהאגם. הרבה הרבה יותר נעים נוח טוב ושריר וקיים מבריכה של בית. בדיעבד סוכם פה אחד שזה היה הבית הכי טוב מכל השנים של הכנסים. פשוט היה בו הכל והרבה מאד. החל מאינטרנט בכל פינה, וכפי שהוסבר לעיל, הלקוחות שלנו קפדנים מאד בעניני אינטרנט. מטבח מצויד משופרא שופרא בכל מה שצריך ואפשר, מרפסת מערבית עצומה לשריצה המונית, ומרפסת מזרחית עם שולחנות אוכל לשעות אחה״צ. מיון אשפה תקני מפני שבקנדה המיון עניין גדול וממיינים פה בקפדנות רבה. שני מדיחים ושני כיורים שהיו בשליטתי רוב הזמן ולמדתי להעריך אותם מאד מאד. 

החדר של הזקנים היה במפלס האירוח והמטבח כך שלא היה צורך באימון מדרגות.

התברר לי שאם אני שוכב על צד ימין, זה קצת מחליש הכאבים וכך נוצרה הזדמנות חד פעמית לראות די הרבה אולימפיאדה תוך שכיבה על צד ימין. אולי בזכות זאת הגענו לשבע מדליות. בהחלט הרגשתי שאני תורם למאמץ הלאומי: גם לא מפריע לבני המשפחה בפעילויות הספורטיביות שלהם וגם תומך על הצד ומעודד מאד את הנבחרת הישראלית. אמנם היו עוד נבחרות וספורטאים אבל מי סופר אותם. בשלב הזה הכאב בכתף וביד החמיר ובלחץ דעת הקהל מחוף לחוף נסעתי לבית החולים באי שאינו אלא מרפאה קטנה בסקלה שלנו, השוכנת מול וצמוד לבית אבות, ככתוב - מצא מין את מינו. הצוות החביב מאד התמקד בבדיקת הלב והדם ושלח אותי כדין איש בריא. בעניין הכתף אמרו לי תקנה משהו בבית מרקחת נגד כאבים… ממילא איבדתי את הסבלנות כבר קודם לכן.

יש בבית אולם קולנוע עם שבע ספות גדולות בשלושה מפלסים והיו בינינו ילדים שמצאו את הקולנוע כמקום הנכון לתקוע הראש במסך האישי שלהם. מקומות חניה לשבעה כלי רכב ואילו לנו היו בקושי שלושה. אל יקל הדבר בעיניכם. חניה בכל מקום בקנדה, לרבות בפארקים, היא ביג דיל. אפילו ויסלר היא עיר לעניין החניה, אין מקומות חניה חינם, קל וחומר שלא סתם כך לאורך המדרכות. הכל בתשלום ומלא פקחים אוכפים באמת על התיירים. על קנדים לא צריך לאכוף. הם ממושמעים לגמרי ולחלוטין כמו במיון אשפה ותשלומי מיסים.

עם כזה בית גדול וטוב בשביל מה צריך לצאת ממנו? חמישה מבוגרים יצאו לכבוש פסגות על בסיס טרק ולינה בשטח. הקנדים שלהם שיש להם שורשים בקיבוץ מגן, מצוידים בכל הדרוש לקמפינג ולכן המסע לפסגות היה מבוסס על ציוד מלא שהבנו מהבית. ביום הראשון הלכו 25 ק״מ בשמורת גריבלדי ועלו גובה 1600 מ׳. לנו ואכלו בשטח, סיננו מים, נלעסו על ידי יתושים וחזרו על העונש ביום השני בו הלכו רק 20 ק״מ אבל גם 1500 מ׳ של טיפוס. בשני הימים צריך גם לרדת את הגובה והברך של שי כבר ראתה ימים טובים מאלה אבל בירידות היא ממש לא משהו.

בימים בהם נשארנו לבד עם הילדים היה להם הרבה זמן אגם, מסכים ואוכל בחוץ כאן התברר לי שיש בהם משהו מושתל על ידי מקדונלד׳ס. משהו על חושי, על רצוני, על הגיוני, בינה מלאכותית, AI... למה שירצו מקדונלד׳ס אם יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות כמו פיצות, מקסיקני, יפני, KFC, הודי, קוריאני, סיני… ? מקדולנד׳ס תמיד בעדיפות ראשונה. בוקר צהרים וערב. בקיצור, סבא סבתא ונכדים כל כך גדולים, זה יותר מזכיר ירח דבש. הילדים האלה עצמאיים ובלתי מורגשים. 

בינתיים הכאבים הלכו וגברו ולא היתה ברירה: הלכתי לבית מרקחת. יצאתי משם עם הרבה סימפטיה של הרוקחת שטרחה והסבירה בסבלנות אין קץ את כל מה שהיא יודעת על רפואה ובכלל. טיילנול זה שם היה לי מוכר אבל הרוקחת הסימפטית אמרה בערך ״עזוב את השטויות.  ז ה  משכך כאבים. היתר רק כאילו״. מייד הסכמתי לגבי היתר, הפדים הדביקים, וולטרן. כל אלה לא עזרו. הרוקחת אמרה שני כדורים טיילנול כל ארבע שעות. האמת? זה עזר. זה לא ריפא ולא העלים כאבים אבל עזר קצת. כשראיתי שהכאבים עלולים לשרת במשך כל הקדנציה קיבלתי את המלצתה ולראשונה בחיי התייצבתי במרפאה של פיזוטרפיה בבנין הסמוך לבית המרקחת. כל הכפר הזה הוא בניין סמוך לבית מרקחת. גם המסעדות. הבחורה במרפאת הפיזוטרפיה תיחקרה אותי על העבר הרפואי שלי ורשמה הכל במחשב שלה. הבאתי איתי דוח מחלות קודמות ורשימה של תרופות שאני לוקח והבנתי שקיבלה רושם טוב על הרצינות שלי. בקיצור קצת לחיצות ודיבורים, קצת שיעורי בית לבצע בבית הגדול אבל הכאבים לא הלכו לשום מקום. רק טיילנול הקל במקצת.

עברו עוד כמה ימים, הילדים הלכו לחדרי בריחה, רות אפתה עוגיות כי לא היה לה משהו טוב יותר לעשות, שוש הכינה פסטות כי הטניס באולימפיאדה נגמר ברגע שג׳וקוביץ לקח זהב, התחזיות לראות את זוהר הצפון לא התממשו אע״פ שיצאתי אט, חיוור היה הליל, בשתיים לפנות בוקר, רק הזוהר לא בא. אחדים רכבו על אופניים שהיו חלק מהבית. מדי יום ובנוסף לשעות באגם, הילדים הלכו למרכז הכפר כשני ק״מ כל כיוון. משהו כבר יצא מזה כגון מקדולנד׳ס או גלידה וכאלה… לא היתה ברירה והלכתי שוב לפיזוטרפיה. הפעם הבחורה היתה קצת יותר מבוגרת ועם משקפיים. ננסי קראו לה. היא כבר השפיעה ממש על העניין. אחרי הטיפול של ננסי הכתף והיד החלו תהליך של שיפור משמעותי. עד אליה רק טיילנול עבד. ננסי הציעה בעדינות: ״אידיוט, תקרא מה כתוב על הצנצנת של טיילנול״. לא קראתי. אותיות קטנות מדי. רק מאז לא נגעתי בזה יותר. לא צריך לערער על ננסי אם הקסם שלה עובד. 

שלושה ימים לפני כולם, ניר יובל ואלכס חזרו ארצה. בסטייל! אוטובוס מויסלר ל- YVR שהוא הנתב״ג של ונקובר. זמן נטו לנוף. כללית, המסלול שלהם 32 שעות דלת לדלת. שלושה ימים אחריהם כשכל היתר התקפלנו מויסלר, לקח לנו פחות משעתיים להגיע לבית בונקובר, הבריטים הסתובבו אתנו לאכול וכאלה, ובשבע וחצי בערב כבר היום ב- YVR. שלוש שעות אח״כ המריאו לשרלוט צפון קרוליינה לטרקים בסמוקי מאונטיינס למשך שבוע. כלומר השבועיים האחרונים בקנדה נחשבו להם מחנה אימונים טרום סמוקי מאונטיינס. רק הקנדים ואנחנו נ

שארנו לעוד שבועיים בונקובר. בעצם הקנדים גרים כאן. להבדיל מאיתנו, המבוגרים צריכים לעבוד והילדים ונועה יחד איתנו - לבלות. 

זהו בינתיים.